כאשר חז״ל מבקשים להמשיל את האדם – הבחירה איננה מקרית. אילו היינו מושווים לחיטה, הדבר היה מתקבל על הדעת: הלחם הוא מזונו הבסיסי של האדם, קיומו הפיזי תלוי בו. ללא חיטה – אין חיים. זוהי תלות מוחלטת, הכרחית, קיומית.
גם אילו היינו חוגגים יום מיוחד לחיות, הדבר היה מובן: בעלי החיים מלווים את האדם, משמשים לו לעזר, לביטחון, לעבודה ולמשל. לא בכדי דימו חז״ל את תכונות הנפש של האדם לחיות – “עז כנמר”, “גיבור כארי”, “קל כנשר”. יש בינינו לבינם קרבה גלויה, מוחשית, טבעית.
אך התורה אינה בוחרת לא בזה ולא בזה.
הפסוק אומר בפשטות: “כי האדם עץ השדה” – לא לחם השדה, לא חיית השדה, אלא עץ.
והבחירה הזו מעוררת שאלה עמוקה:
הרי פירות האילן אינם מזון קיומי. אדם יכול להתקיים בלעדיהם. הם אינם הכרח, אלא תוספת. הם אינם בסיס, אלא מתיקות. לא “צריך” – אלא “טוב שיש”.
ודווקא על האילנות נקבע ראש השנה, ודווקא ביום זה איננו אומרים תחנון. יום שיש בו שמחה פנימית, רמז להתחדשות, ליחס מיוחד. מדוע?
כאן מתגלה רובד עמוק בקשר שבין האדם לבוראו.
יש קשרים הבנויים על חובה. הסכם. חוזה. כל צד ממלא את המוטל עליו, מסמן וי, ועומד בדרישות. קשר כזה הוא תקין – אך הוא קר. טכני. יבש. אין בו טענה, אך גם אין בו חום.
ולעומתו – יש קשר אחר.
קשר שבו לא שואלים רק “מה אני חייב”, אלא “מה ישמח”.
לא מה נדרש, אלא מה ימתיק.
כשאוהבים באמת, עושים הרבה מעבר למה שכתוב. מחפשים להוסיף, להעניק, להפתיע, להיטיב – לא כי צריך, אלא כי אכפת.
פירות האילן שייכים בדיוק למרחב הזה.
הם אינם צורך הישרדותי – הם ביטוי של שפע. של נדיבות. של נתינה שיש בה טעם.
והאדם נמשל לעץ לא משום שהוא חי – אלא משום שהוא יכול להוציא פירות. לא רק לקיים חובה, אלא לגלות קשר.
ט״ו בשבט איננו חג חקלאי בלבד, אלא יום שמזכיר לנו:
הקשר שלנו עם הקב״ה איננו אמור להישאר ברמת ה“הכרח”.
הוא נועד להיות קשר חי, צומח, מתוק. לא טכני, אלא ביטוי של רצון פנימי.
