מסופר על איכר רוסי פשוט, שהרבה לשוחח עם חברו אודות נאמנותו למדינה. פעם, כשרצה להוכיח את נכונותו להתמסר למען ‘אמא רוסיה’, הצהיר: “אילו היו לי שני מפעלים – הייתי נותן אחד מהם למדינה במתנה! אילו היו לי שני יערות, הייתי משאיר רק אחד לעצמי, ואילו את השני הייתי נותן למדינה במתנה. אפילו אם היו לי שני בתים – הייתי נותן אחד מהם למדינה בשמחה רבה!” שאל אותו חברו: “ומה עם שני התרנגולים שיש לך? אם המדינה תזדקק לאחד מהם, תהיה מוכן לתת גם אותו למען המדינה?” נבוך האיש, אך מיד ענה : “אילו היו לי ארבעה תרנגולים – הייתי נותן שניים מהם למדינה”…
בפרשת ויקרא מוזכרים סוגים שונים של קרבנות. אחד הסוגים הוא ‘קרבן עני’. כאשר מוזכר קרבן זה, הפסוק משתמש בלשון: “ונפש כי תקריב”, לעומת שאר הקרבנות בהם מובא הלשון “אדם כי יקריב”. הגמרא (מנחות קד, ב) מבארת את הביטוי המיוחד כך: “מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה ‘נפש’? אמר הקב”ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני”.
אם כך, קרבנו של העני חשוב יותר מקרבן העשיר, למרות שיתכן מאוד שקרבנו של העשיר משובח יותר, כיוון שעני מקריב ממה שאין לו, הוא מתאמץ מאוד בשביל להקריב קרבן לעומת העשיר שלא צריך למסור את נפשו כדי שיהיה לו ממה להקריב.
כל אחד מאתנו ‘עני’ בתחום אחר. אצל האחד התחום הקשה שלו הוא לשון הרע- הוא לא מצליח להתאפק ואינו נוצר את לשונו, השני ‘עני’ באהבת ישראל אמתית ללא פשרות, אצל השלישית תחום הצניעות הוא תחום ה’עניות’ אצלה וכן הלאה.
ה’ רוצה מאתינו את הנפש! קל להיגרר לאשליות כמו אותו איכר רוסי על מה שהיינו נותנים ומוסרים לה’ ‘אם רק היתה לנו אפשרות’, ולהתחמק ממה שבאמת אנו יכולים לעשות, למרות שזה בדיוק מה שה’ רוצה מאתנו…
