חודש תשרי נקרא בתורה, כידוע, בשם ‘החודש השביעי’ (במדבר כ”ט, א’) – על היותו שביעי לניסן. חכמנו ז”ל דרשו את המילה ‘שביעי’ במובן של שובע (בשין שמאלית), משום שהחודש הזה, חודש תשרי, הוא “מושבע בכל” (מדרש רבה ויקרא כ”ט) – כלומר, יש בו שפע רב של רוחניות וגם של גשמיות.
המאפיין הבולט של החודש הוא ללא ספק שובע המועדים שבו. לכאורה, כל חג בחודש זה שונה מאוד בתכנו מהחגים האחרים. במיוחד שונים החגים בחציו הראשון של החודש (-‘הימים הנוראים’) מהחגים שבחציו האחרון של החודש (-‘זמן שמחתנו’). הראשונים הינם חגים של חשבון נפש, בקשת סליחה, תשובה ורצינות, ואילו האחרונים הינם בעלי אופי שמח ‘ושמחת בחגך’.
אך ברור שאם בורא העולם קבע את כל החגים הנ”ל בשרשרת רצופה, ישנו קו המאחד ביניהם, והם מהווים שורת חוליות הקשורות זו בזו.
חודש תשרי הוא כביכול פתיח לקראת השנה החדשה, הטומן בחובו ‘מתנות’, שאם נשכיל להחדיר אותם לתוכנו נוכל לשאוב מהן כוחות במשך השנה הקרובה.
התבוננות במשמעותו הפנימית המיוחדת של כל חג, תעניק לנו הבנה לגבי התוכן האחיד של כולם יחד:
ראש השנה נקבע ביום בריאת האדם ועניינו הוא המלכת ה’ בעולם, כפי שהכריז האדם הראשון לשאר הבריאה ביום בריאתו (בראש השנה): “בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה’ עושנו” (תהילים צ”ה)
לאחר המלכת ה’, מרגיש האדם את אפסיותו לעומת הבורא. וכך, כשווה בין שווים ובטל בפני ה’, מגיע יום הכיפורים, שבו עליו לפייס את חברו. הפיוס מעלה את ישראל לדרגת מלאכים, שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. זהו יום של תשובה וחשבון נפש.
חג הסוכות הוא חג האחדות, שבו “כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת” (סוכה כ”ז, ב’). לאחר שהאדם זיכך עצמו בחגים הנוראים, ורומם את נפשו על חיי החומר, מגיע הבוחן האמיתי: האם הוא באמת הצליח להתעלות מעל החשבונות הקטנוניים, הגאוותניים, ולאהוב את השני ללא מחיצות?
ואז, לאחר עבודת ה’ בכל החגים, מגיעה השמחה הגדולה שבחג שמחת תורה. שמחה טהורה באמיתתה של תורה.
בשיעור זה נשתדל ‘לפרוק את החבילות’ שאגרנו במהלך החגים כך שישפיעו על השנה העתידה.
