עשרת הדברות ניתנו לעם הנבחר כאשר הם חרותים על לוחות האבן. בהקשר לכך אומרת המשנה: “אל תקרא חרות אלא חירות – שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”.

כלומר, התורה היא המעניקה לאדם את חירותו.

האמנם? לכאורה נראה שהחיים על פי התורה הינם חיים הדורשים עבודה ומאמץ יומיומי.

נראה שאדם החי את חייו על פי התורה מחויב במערכת נוקשה מאוד של חוקים והגבלות! הלזה יקרא חירות?

בחינה מעמיקה של המושגים ‘חירות’ ו’שיעבוד’ מגלה, כי שיעבוד הינו מצב בו אדם מחויב לפעול בניגוד לרצונו או לטבעו, אך כאשר אדם בוחר מרצונו בפעולה מסוימת, אפילו אם היא מצריכה ממנו מאמץ רב – הרי שהיא נעשית בבחירתו החופשית, וממילא זוהי חירותו.

ישנם אמנם דברים שהאדם לא בחר בהם, אך למרות זאת קיומם אינו מבטא שיעבוד אלא חירות.

לדוגמא: אדם אינו בוחר לראות, ואכן לעיתים הוא רואה גם דברים שלא נבחרו על-ידו, אך זוהי פעולה המבטאת חירות.

כיהודים בעלי נשמה אלוקית – הקשר עם אלוקים טבוע באישיותנו, וזוהי חירותנו האמתית למרות שאולי לא בחרנו בכך בגלוי.

יהודי הפועל בניגוד לטבעו – בעצם אינו מחובר לעצמו והוא אינו משוחרר, כי הוא פועל בניגוד למהותו.