האם אמונה וביטחון הן מילים נרדפות? או שישנה משמעות שונה לכל מושג? האדם נדרש לעבוד את ה’ מתוך אמונה מוחלטת בכך שה’ מנהל את העולם בצורה הנכונה והטובה ביותר, וכשם שיש עליו לברך על הטובה, כך עליו לברך על הרעה. מדוע? כיוון שהאמונה מחייבת שבורא העולם הוא מסובב כל הסיבות והכל מדויק בתכלית, ואם כן, גם מה שנראה לעיננו כרע – הוא בעצם טוב מוחלט. האדם המאמין מאמין שה’, שהינו כל-יכול ‘מסוגל’ כביכול לספק לו את כל צרכיו וסומך עליו שהוא מנהל עולמו באופן מושלם, אך האמונה אינה מחייבת שהמציאות בהכרח תהיה טובה באופן גלוי.
לעומת זאת, ביטחון בה’ (על-פי הקדמת שער הביטחון וספרים נוספים העוסקים בביטחון) פירושו שהאדם בטוח בכך שה’ ימלא משאלותיו, באופן שהתוצאה תהיה טובה גם בעיניו, גם אם הוא אינו ראוי לכך לפי מעשיו.
לכאורה, ברכת ה’ תלויה במעשיו של האדם, איך יתכן שאדם שאינו ראוי לברכה נדרש ויכול לבטוח בה’ שיסייע לו? כלומר, ‘בזכות’ מה ה’ אמור לחלץ אותו מהקושי ולסייע בעדו?
האמת היא, שעצם הביטחון המלא בה’, הוא עבודה עצומה שאמורה להביא את האדם למצב נפשי שלו ונינוח. ההכרה בכך שה’ הוא משענתו היחידה, אמורה להשפיע על תחושותיו עד כדי שלא יחוש שום פחד או חשש מפני הבאות, וכאשר מגיע האדם לדרגה כזו של ביטחון, הוא ראוי לישועה אף אם לפי מעשיו האחרים אינו ראוי לכך. מידה כנגד מידה: כאשר האדם משליך את יהבו על ה’ ומוסר גורלו בידיו, הוא זוכה לכך שה’ ישפיע עליו טובה. כמו שמפורש בעיקרים על הכתוב הבוטח בה’ חסד יסובבנו: “כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו, מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בה’. וכן כתוב בכד הקמח: “ובוטח בה’ ישוגב מן הצרה בשכר הביטחון“.
אם כן: מי שמאמין – כן מפחד, הבוטח – לא…
הביטחון בה’ אינו חובה מן התורה, אלא הוא זכות עצומה שבכוחה להשפיע על המציאות, והוא שביל הזהב בהתמודדות עם קשיים.
