בית מקדש. מושא כיסופיו של כל יהודי באשר הוא. גילוי כבוד ה’ בעולם והשראת שכינתו פה.

האם כל זה מדבר גם אלינו, בזמן הגלות?

מפתיע, אך מפרשים רבים רואים בפסוק ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ ציווי אקטואלי לזמננו, לפיו על כל יהודי לדאוג שליבו יהווה מקום מתאים להשראת השכינה.
בית מקדש מכונה במקומות רבים ‘דירתו’ של ה’.

מכאן ניתן לגזור את ההשוואה שתבהיר לנו במקצת את הכוונה הפרקטית של הכשרת הלב להשראת השכינה:

כפי שאדם חש הכי נח וטבעי בביתו, כך על כל אחד לדאוג שה’ יחוש אצלו ‘בנוח’.

אדם הכנוע לרצונו יתברך, אדם המפנה מליבו את הגאווה ש’אין אני והוא יכולים לדור בעולם’ (סוטה ה’), אדם שאינו נותן מקום בליבו להשפעה שלילית –

הוא האדם שליבו מוכן לקלוט את השראת השכינה.