יום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים, מסמל את ראשיתו של החורבן. חורבן שאין לו הסבר ואין לו נחמה; אסון שנשאר כזעקה ללא מענה.
כיהודים מאמינים, האמונים על כך שאין רע יורד מלמעלה, ובפרט כאנשי חינוך הנדרשים לתשובות בפני התלמידים/ות, עלינו להתמודד עם השאלה הנזעקת, לאפשר לקולות להישמע, ולתת לכאב מקום.
קשה להתמודד עם סוגיית הסבל בעולם.
הסוגיה הזו – איך יתכן שקורים בעולמו של הבורא אסונות וטרגדיות, ואיך ניתן להתמודד עמם- מלווה אותנו בכל שנות הגלות הנוראה, אך מהדהדת במיוחד בתקופות נסיון כמו זו שאנו נמצאים בעיצומה כעת.
לא-פעם אנו נתקלים בשאלה המתריסה: “איפה היה אלוקים בשואה?” או “איך יתכן שקרה מה שקרה בשמחת תורה?”.
בעיני יהודי מאמין השאלה היא אחרת. הלוא ברור שהקב”ה לא הלך לשום מקום בשום זמן, ויתרה מזו – מאמינים אנו שהוא משגיח על כל פרט בעולם ומנהיג את כל הנעשה בו. לכן השאלה אינה איפה הוא היה, אלא “למה עשה ה’ ככה?!”. למה מסר הקב”ה כביכול את בנו-יחידו בידי חיות-אדם, והניח להן להתעלל ביהודים, אנשים, נשים וטף?!
על שאלה זו אין תשובה – משום שהקב”ה רוצה שלא תהיה עליה תשובה, ואין ביכולתנו למצוא הסבר מניח את הדעת לחורבן נורא זה. זה מה שמאפיין את חבלי משיח, שבהם אין היגיון ואין הבנה (בבינת אנוש), אלא רק זעקה אחת גדולה ומרה.
אולם האמת היא, שאיננו צריכים כלל לנסות להסביר. אמונתנו האיתנה בבורא העולם ומנהיגו מאפשרת לנו גם שלא להבין. דווקא מתוך עוצמת האמונה פורצת הזעקה, ואין כל סתירה בין השתיים.
ההכרה שזו הייתה גזרה נוראה משמים, מסירה את כל השאלות.
‘גזרה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה’.
מערך זה נכתב במטרה להעמיק את האמונה בבורא העולם ומנהיגו – גם בזמנים של הסתר פנים, שבהם ישנו העלם על האור האלוקי, מתוך אמונה תמימה ש”לא תקום פעמיים צרה”
מערך – שיחה
