עשרה בטבת

יום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים, מסמל את ראשיתו של החורבן. חורבן שאין לו הסבר ואין לו נחמה; אסון שנשאר כזעקה ללא מענה.

השנה, לאחר הטרגדיות והאסונות הקשים שעבר העם שלנו ביום שמחת תורה, בו הפך מחולנו למספד, ובתקופת המלחמה שאנו עדיין מצויים בתוכה, ומקבלים בכל יום עדכונים קשים על חללים שנפלו בקרב, על פיגועים ואסונות, אנו מתמודדים עם השאלה הקשה העולה מאליה – 'למה עשה ה' ככה'?

כיהודים מאמינים, האמונים על כך שאין רע יורד מלמעלה, ובפרט כאנשי חינוך הנדרשים לתשובות בפני התלמידים/ות, עלינו להתמודד עם השאלה הנזעקת, לאפשר לקולות להישמע, ולתת לכאב מקום.

קשה להתמודד עם סוגיית הסבל בעולם.

הסוגיה הזו – איך יתכן שקורים בעולמו של הבורא אסונות וטרגדיות, ואיך ניתן להתמודד עמם- מלווה אותנו בכל שנות הגלות הנוראה, אך מהדהדת במיוחד בתקופות נסיון כמו זו שאנו נמצאים בעיצומה כעת.

אמונתנו האיתנה בבורא העולם ומנהיגו מאפשרת לנו גם שלא להבין.
דווקא מתוך עוצמת האמונה פורצת הזעקה, ואין כל סתירה בין השתיים. ההכרה שהייתה גזרה נוראה משמים, מסירה את כל השאלות.
'גזרה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה'.

מערך זה נכתב במטרה להעמיק את האמונה בבורא העולם ומנהיגו – גם בזמנים של הסתר פנים, שבהם ישנו העלם על האור האלוקי, מתוך אמונה תמימה ש"לא תקום פעמיים צרה"

מערך – בסגנון שיחה מפעילה שאת חייבת עבור התלמידות שלך, בפרט לנוכח השאלות העולות בתקופת המלחמה!