טו' בשבט

התורה מלמדת אותנו "כי האדם עץ השדה". בהתבוננות עמוקה נכיר כי באמת ישנו הרבה מן המשותף לאדם ולעץ.

נבחן את העץ. גזע חסון. ענפים מתפשטים לכל עבר. קשה להאמין, אבל הכל התחיל בגרעין אחד קטן. הפוטנציאל ה'גרעיני' מדהים; השקעה קטנה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים.

לכל אחת מאיתנו – גרעין דומה. פוטנציאל גלום בה, כוחות אדירים. נפש אלוקית. ההכרה בערך העצמי, בנקודת הפתיחה המחוברת אותנו לכח האינסופי תגדל להיות עץ החיים…

נביט אל הארץ. נחפש את השורשים. היכן הם? האם הם קיימים? כן, הם קיימים. ובלעדיהם העץ לא יחזיק מעמד. רוח קלה תהפוך אותו על פניו.

האמונה היא השורש. היא זו שנותנת לאדם את היציבות. היא מעניקה לו חוסן פנימי גם בעתות משבר. בלעדיה, רוחות קלות, לחצים חברתיים או סביבה משתנה תזעזע את חייו. המאמין לא יחשוש מכל אלו: האמונה היא נר לרגליו, לאורה ילך ועל-פיה יתנהג.

אבל אין די בכך. העץ לא מורכב מגרעין ושורשים בלבד. העץ הוא הגזע, הענפים.

לא ניתן להסתפק באמונה בלבד. יש להתקדם ולפעול, לגדול ולהתרחב. הגזע והענפים הם המעשים הטובים של האדם. קיימת מצוה? העץ צמח בעוד סנטימטר. כיבדת את ההורים? עוד ענף נולד, והעץ הולך וגדל…

עץ משובח לא מפסיק לגדול. הוא מתפתח ונוספות לו שכבות כל הזמן. ברגע שהגדילה נפסקת חלילה, הענפים ייבשו, וענפים חדשים לא יופיעו.

ולסיום: האם העץ הוא 'עץ סרק', או שמא נהנים ממנו כולם? זוהי שאלה שיש לתת עליה היטב את הדעת. לעצים מסוימים שורשים איתנים, גזע חסון והרבה ענפים. אך האם הכל נהנים מהם? או שמא הם אנוכיים, במידת מה?

על האדם – העץ – לזכור תמיד את הזולת. להעניק, לתת את המיטב.

הפירות שתעניקי היום, יהפכו מחר לאילנות. לא ניתן למעגל הזה להפסק.