תראי אותי

כל בוקר אנחנו מתלבשות, מתארגנות, מתאמצות ומגיעות לכיתה כדי להיפגש עם תלמידותנו.

למה? בשביל מה אנו עושים את המאמץ כדי ללמד פנים מול פנים? מה היה רע בלמידה מרחוק בזמן הקורונה? למה לא לשלוח חומרים לבתי התלמידות ולהעביר את הידע בדרכים אחרות?

כנראה שהמפגש הפיזי הוא הרבה יותר מטכני. כשאנו נפגשות ורואות אחת את השניה, אנו יכולות לשים לב למה שעובר על החברה, על מה שעובר על האחרת.

הגיע הזמן שנסתכל אחת לשניה בעיניים, נראה את החברה שעוברת או יושבת על ידי יום-יום, נעמיק את הקשר, נתעניין באמת…

העיניים שלנו מביעות. מספרות. האם עצרתי לרגע כדי להתבונן בהן? לקרא אותן?

לפנייך רעיון מקסים שתוכלי להשתמש בו כפתיח לשעת מחנכת, בנושא זה:

העלי תמונות של תלמידותייך למחשב בהגדלה, גזרי והדפיסי רק את הקטע עם העיניים

הנה לדוגמא זוגות העיניים של שתי הבנות המתוקות שלי. רק להמחשה עד כמה שהעיניים שלנו שונות…:

סדרי את הכיסאות במעגל, והניחי על כל כסא זוג עיניים. בקשי מהתלמידות להתיישב באופן אקראי על הכיסאות.

לפי סבב, כל בת בתורה תצטרך לנחש של מי זוג העיניים, ולומר מה היא רואה בהן? אלו תכונות היא רואה בחברה שלה?